לא חייבים להיות אגרסיביים כדי להתמודד עם אגרסיביות

על אישיות, זהות משחק והיכולת לשמור על עצמך מול יריב פיזי.

יש רגע בסיפור דוד וגוליית שאני חושב שמאמני ספורט יכולים ללמוד ממנו לא מעט. דוד עומד לצאת להתמודד מול גוליית, לוחם גדול, חזק ומצויד בשריון ובנשק כבד. שאול המלך, שמבין היטב את פערי הכוחות, מנסה להכין את דוד למפגש. הוא מלביש אותו בשריון, מניח על ראשו כובע נחושת ונותן לו חרב. במילים אחרות, שאול מנסה לצייד את דוד בכלים שבהם נלחמים אנשים כמו גוליית.

אבל דוד מנסה ללכת עם הציוד ומבין שהוא אינו מתאים לו. “לא אוכל ללכת באלה כי לא נסיתי” (שמואל א’, י”ז, ל”ט). הוא מסיר את השריון, מוותר על החרב ולוקח את מה שהוא מכיר היטב: קלע וחמש אבנים. דוד לא מנסה להפוך לגוליית כדי לנצח אותו. הוא בוחר להתמודד באמצעות המיומנויות שלו.

ויש כאן נקודה חשובה נוספת: דוד אינו נמנע מהעימות. להפך, בהמשך הסיפור הוא רץ לקראת גוליית. הוא מוכן להתמודד עם העוצמה של יריבו, אבל אינו מנסה לחקות את הדרך שבה יריבו נלחם.

ואולי כאן טמונה אחת הטעויות שאנחנו עושים לפעמים כמאמנים: בניסיון להכין את השחקנים להתמודד עם היריב, אנחנו מנסים להפוך אותם להיות דומים לו.

“הקבוצה שלי לא מספיק אגרסיבית”

כמה פעמים שמענו מאמן אומר את המשפטים הללו?

“השחקנים שלי רכים מדי”. “הם לא מספיק פיזיים”. “הם צריכים להיות יותר רעים”.

לעיתים האמירות הללו נשמעות אחרי הפסד לקבוצה שמשחקת באופן פיזי, מפעילה לחץ על הכדור, משתמשת בגוף, נאבקת על כל ריבאונד ומצליחה להוציא את היריבה משיווי משקל. התגובה של המאמן מובנת. הוא מזהה יתרון של היריבה ומנסה לצמצם את הפער. אבל האם הפתרון הוא בהכרח להפוך את הקבוצה שלו לאגרסיבית יותר?

כדי לענות על השאלה הזאת, צריך קודם להבין על מה אנחנו מדברים כשאנחנו משתמשים במילה אגרסיביות.

אגרסיביות, אסרטיביות ומשחק פיזי הם לא אותו הדבר

במחקר הפסיכולוגי קיימת הבחנה בין אגרסיה, אסרטיביות ותחרותיות.

אגרסיה מתייחסת בדרך כלל להתנהגות שיש בה כוונה לפגוע באחר, בעוד שאסרטיביות בספורט מתייחסת ליכולת לפעול בנחישות, ליזום ולעמוד על שלך במסגרת חוקי המשחק.

משחק פיזי, לעומת זאת, כולל למשל, שימוש בגוף, מאבקי מיקום, חסימות ומגע כחלק מדרישות מקצועיות של הענף.

שחקן יכול להיות תחרותי מאוד, נחוש ומחויב, ועדיין לא ליהנות מעימותים פיזיים. שחקן אחר עשוי להיות בעל נטייה גבוהה לכעס ולאגרסיביות, אך דווקא במצבי לחץ לאבד ריכוז ולקבל החלטות פחות טובות.

מאקסוול ומורס (2007) פיתחו שאלון למדידת נטייה לאגרסיביות ולכעס בקרב ספורטאים תחרותיים. עצם ההבחנה בין הנטיות האלה חשובה: כעס, נטייה לאגרסיביות והתנהגות בפועל אינם אותו משתנה. גם האישיות אינה גזירת גורל. מטא-אנליזה של רוברטס ועמיתיו (2017), בחנה 207 מחקרי התערבות ומצאה שניתן להשפיע על מדדי אישיות לאורך זמן. עם זאת, המחקר לא בחן באופן ישיר כיצד הופכים שחקן לאגרסיבי יותר.

לכן, השאלה אינה האם אפשר לשנות אישיות, אלא האם זה בכלל השינוי שאנחנו צריכים לחפש.

האם שחקן שאינו אוהב מגע פיזי צריך ללמוד לאהוב מגע, או שהוא צריך ללמוד להתמודד איתו טוב יותר?

בעיניי, ההבחנה הזאת יכולה לשנות את כל האופן שבו אנחנו עובדים עם שחקנים וקבוצות.

לפעמים הבעיה היא לא האגרסיביות של היריב, אלא המשמעות שאנחנו נותנים לה

דמיינו שחקן כדורסל צעיר, מוכשר, בעל יכולת טכנית טובה וראיית משחק מצוינת. מול קבוצה שמשחקת באופן פחות פיזי הוא מצליח להביא לידי ביטוי את היכולות שלו. הוא חודר, מוסר, יוזם ומקבל החלטות.

אבל מול קבוצה פיזית יותר משהו משתנה. המגן נצמד אליו, מפעיל לחץ על הכדור ויוצר מגע בזמן החדירה. השחקן מתחיל להסס, להתרחק מהמגע, לשחרר את הכדור מוקדם מדי או לחפש את שריקות השופט. שחקן אחר לגמרי.

האם היכולות שלו נעלמו? האם הוא הפך פחות מוכשר? האם הוא לא רוצה לנצח? לא בהכרח. ייתכן שמה שהשתנה הוא האופן שבו הוא מעריך את הסיטואציה ואת יכולתו להתמודד איתה.

כאן רלוונטית תיאוריית האתגר והאיום בספורט (Challenge and Threat States), שהוצגה על ידי ג'ונס ועמיתיו בשנת 2009, ובהמשך עודכנה לאור מחקרים נוספים. לפי הגישה הזאת, התגובה של הספורטאי למצב תחרותי מושפעת בין היתר מתחושת המסוגלות שלו, מהשליטה שהוא מעריך שיש לו ומהיחס בין הדרישות הנתפסות לבין המשאבים העומדים לרשותו. אותו יריב פיזי יכול להיחוות אצל שחקן אחד כאתגר שהוא מסוגל להתמודד איתו, ואצל שחקן אחר כאיום על יכולתו להצליח. כשהקשב מופנה בעיקר לעוצמת היריב, למגע הצפוי או לחשש מהכישלון, פחות משאבים עשויים להיות זמינים לקריאת המשחק ולביצוע הפעולה הבאה.

וזאת הנקודה המרכזית: לא תמיד צריך לשנות את מידת האגרסיביות של השחקן. לפעמים צריך לשנות את מערכת היחסים שלו עם האגרסיביות של היריב.

גם במחקר על כדורסל אנחנו רואים שלחץ משנה את המשחק

במחקר שפורסם ב-Journal of Sport and Health Science בשנת 2016, נבדקה השפעת רמות שונות של לחץ הגנתי על שחקני כדורסל צעירים ברמה בינלאומית. החוקרים מצאו ששינוי בלחץ ההגנתי השפיע על פעולות טכניות של השחקנים, גם כאשר מדדי התנועה הכוללים היו דומים. המחקר הזה לא בדק ישירות פחד ממגע או נטיות אישיות לאגרסיביות, אבל הוא מדגים נקודה חשובה: שינוי בדרישות ההגנתיות של המשחק יכול להשפיע על אופן הביצוע.

וזה מחזיר אותנו לתפקיד שלנו כמאמנים וכפסיכולוגים בתחום הספורט. אם הלחץ שהיריב מפעיל משנה את התפקוד של השחקן, אנחנו צריכים לבנות את היכולת להתמודד עם אותו לחץ. לא בהכרח באמצעות דרישה להפוך לכוחני יותר, אלא באמצעות פיתוח מיומנויות שמאפשרות לו להמשיך לפעול בתנאים משתנים.

לא לברוח מהמגע, אבל גם לא להיות מישהו אחר

חשוב להדגיש: אני לא טוען שקבוצה יכולה להצליח בכדורסל בלי לדעת להתמודד עם מגע פיזי. מגע הוא חלק מהמשחק. שחקנים צריכים לדעת לשמור על עמדה, להיאבק על ריבאונד, להשתמש בגוף, לחדור מול התנגדות ולפעול בנחישות. לפעמים אנחנו בהחלט צריכים לעזור לשחקן ליזום יותר, להיכנס למאבק ולהיות אסרטיבי.

אבל יש הבדל בין ללמד שחקן להשתמש בגוף לבין לדרוש ממנו לשנות את האישיות שלו. ויש הבדל בין להכין קבוצה להתמודד עם יריב אגרסיבי לבין לנסות להפוך אותה להעתק של אותו יריב.

קבוצה שהיתרונות שלה הם מהירות, תנועה, מסירות, קבלת החלטות ומשחק קבוצתי אינה חייבת לוותר על היתרונות האלה כשהיא פוגשת יריבה פיזית. היא צריכה ללמוד כיצד להמשיך להשתמש בהם גם כשהיריבה מנסה לשבש אותם. זאת לא הימנעות מאגרסיביות. זאת יכולת להתמודד איתה.

אז מה המאמן צריך לעשות?

בעיניי, כאן מתחיל השינוי האמיתי. במקום להסתפק באמירות כמו “תהיו יותר אגרסיביים”, אנחנו צריכים לבחון מה בדיוק קורה לשחקנים כאשר המשחק הופך לפיזי יותר. האם הם נמנעים ממגע? האם הם מפסיקים לנוע? האם הם מחפשים את השופט? האם הם מתוסכלים ומאבדים את הריכוז? האם הם משנים את ההחלטות שלהם? רק לאחר מכן אפשר לבנות התערבות ממוקדת.

מטא-אנליזה של לו ועמיתיו (2021) מצאה כי אימון בתנאי לחץ מדומים יכול לשפר ביצועים תחת לחץ. המשמעות היישומית היא שלא מספיק לדבר על לחץ או לצפות מהשחקנים להתמודד איתו ביום המשחק. יש מקום לתרגל אותו כחלק מההכנה.

בעבודה עם שחקני כדורסל, אפשר להתחיל ממצבים פשוטים שבהם יש להם תחושת שליטה והצלחה, ובהדרגה להוסיף שינוי בלתי צפוי, לחץ הגנתי, מגע פיזי מבוקר, אי-ודאות בשיפוט, תסכול ועייפות. למשל, להתחיל בהתקפת שלושה שחקנים ללא הגנה, להוסיף שני שחקני הגנה ובהמשך שלושה, ולאחר מכן לשלב לחץ פיזי הולך וגובר.

המטרה אינה רק לבדוק אם השחקנים הצליחו לקלוע. אנחנו רוצים לראות מה קורה לתפקוד שלהם כאשר משהו משתבש. האם הם ממשיכים לקרוא את המגרש? האם הם מזהים אפשרויות? האם הם נשארים בתנועה? האם הם ממשיכים לשחק לאחר מגע שהשופט לא שרק עליו?

אחד הרמזים הקשביים שאפשר לפתח עם השחקנים הוא: מגע - סריקה - פעולה.

המגע התרחש. עכשיו אני מחזיר את הקשב למגרש, מזהה את האפשרויות שלי וממשיך לפעול. זו אינה נוסחת קסם, אלא דרך לתרגל חזרה מהירה למשימה במקום להישאר עסוקים במה שהיריב עשה או במה שהשופט לא שרק.

הגישה הזאת משתלבת גם בעקרונות מודל LMA של אורבך ובלומנשטיין, המדגיש מעבר הדרגתי מלמידה מבוקרת של מיומנויות פסיכולוגיות, דרך תרגול בנוכחות הפרעות, ועד ליישומן בסביבת הביצוע.

והיא מחייבת גם שינוי בשפה של המאמן. במקום לומר לשחקן “אתה רך מדי”, אפשר לומר לו “אל תוותר על הפעולה בגלל המגע”. במקום לדרוש “תחזיר לו באותה עוצמה”, אפשר לכוון אותו: “תזהה את המצב ותמשיך לקבל החלטות”.

ובמקום למדוד אגרסיביות רק לפי מספר המאבקים הפיזיים, אפשר לבדוק האם הקבוצה ממשיכה לבצע את עקרונות המשחק שלה גם תחת לחץ.

להיות דוד, לא גוליית

נחזור לרגע לסיפור דוד וגוליית.

אני לא יודע אם דוד פחד או לא. הסיפור גם לא מאפשר לנו לקבוע מה הייתה האישיות שלו במונחים פסיכולוגיים מודרניים. אבל הוא כן מציג בחירה מעניינת: דוד אינו מתעלם מהאיום, אינו מסרב להתמודד ואינו מנסה לנצח באמצעות מיומנות שאינה שלו. הוא יוצא אל העימות עם הכלים שהוא מכיר.

הדבר הזה נכון גם לקבוצות ספורט. אנחנו לא יכולים להבטיח שהיריבה לא תהיה חזקה מאיתנו, פיזית מאיתנו או אגרסיבית מאיתנו. אנחנו גם לא יכולים לשלוט בכל מגע, בכל החלטת שיפוט או בכל ניסיון של היריב להוציא אותנו מהמשחק. אבל אנחנו כן יכולים להכין את השחקנים שלנו לפגוש את המצבים האלה, לשאת אותם ולהמשיך לפעול.

בסופו של דבר, המטרה אינה שהשחקנים יפסיקו להרגיש את העוצמה של היריב. המטרה היא שהעוצמה הזאת לא תנהל עבורם את המשחק.

היריב יכול לקבוע את מידת האגרסיביות שהוא מביא למגרש. הוא לא חייב לקבוע מי אנחנו נהיה מולו.

מקורות נבחרים

Maxwell, J. P., & Moores, E. (2007). The development of a short scale measuring aggressiveness and anger in competitive athletes⁠. Psychology of Sport and Exercise.

Jones, M. V., et al. (2009). A theory of challenge and threat states in athletes⁠. International Review of Sport and Exercise Psychology.

Roberts, B. W., et al. (2017). A systematic review of personality trait change through intervention⁠. Psychological Bulletin.

Sampaio et al., (2016). Defensive pressure affects basketball technical actions but not the time-motion variables⁠. Journal of Sport and Health Science.

Low, W. R., et al. (2021). Pressure training for performance domains: A meta-analysis⁠. Sport, Exercise, and Performance Psychology.

Orbach, I., & Blumenstein, B. (2022). Preparatory routines for emotional regulation in performance enhancement⁠. Frontiers in Psychology.