תחושת ריקנות: מגורם משתק למנוף לצמיחה ולנקודת מוצא לתהליך טיפולי שיקומי. כתבה: דפנה סלוצקאי

ריקנות, מתוארת לעיתים כחוויה של שחיקה נפשית (Burnout), קהות רגשית, ניתוק פנימי או היעדר משמעות. בניגוד לתפיסה הרווחת, אין מדובר בהיעדר רגשות, אלא בקושי מתמשך בגישה אליהם וביכולת לחוות חיות, עניין ומעורבות. ריקנות מופיעה במגוון הקשרים קליניים ושיקומיים, ולעיתים מלווה מצבי דיכאון, שחיקה, טראומה, אובדן או תהליכי החלמה ממושכים. בהיבט התפקודי, תחושת ריקנות משפיעה באופן ניכר על ויסות רגשי, קבלת החלטות ותפיסת העצמי. כאשר החוויה הפנימית מצטמצמת, הבחירה האישית מאבדת ממשמעותה, והאדם עשוי לנוע בין קיפאון והימנעות לבין חיפוש אחר גירויים חיצוניים בניסיון “להרגיש משהו”. במקביל, מתפתחת לעיתים פרשנות עצמית של חוסר ערך, בלבול זהותי או פגיעה בביטחון העצמי, פרשנות אשר מעמיקה את תחושת הנתק ומחזקת את המעגל הקליני. 

מצב מתמשך של תחושת ריקנות עשוי להיות מלווה בירידה בעוררות פיזיולוגית, בפעילות תנועתית וביוזמה התנהגותית. אלו יחד מהווים, תהליכים המניעים הסתגלות ביולוגית במערכות השריר, העצבים והקרדיו־וסקולרית. בהתאם לעקרון השימוש–אי השימוש, צמצום מתמשך בדרישה תפקודית מפחית קלט סנסו־מוטורי ורזרבות פיזיולוגיות, ומשפיע על ויסות אוטונומי והומאוסטטי (Booth et al., 2012; Mujika & Padilla, 2000). לאורך זמן, דפוס זה עשוי לתרום לעלייה ב־allostatic load)), עומס אלוסטטי, ולהופעת דלקתיות כרונית נמוכה המשפיעה, גם על תפקוד המערכת החיסונית ועל איזון התגובה האימונית. דיס רגולציה חיסונית זו נקשרת בספרות לעליה בפגיעות לתחלואה קרדיו-מטבולית, לעייפות כרונית, להאטה בתהליכי החלמה, שיקום ולהפרעות בוויסות רגשי וגופני (McEwen, 2007; Berntson & Cacioppo, 2008). חוסר מעורבות רגשי גם עלול לגרום לדיס רגולציה של ציר ה‑HPA, מצב המלווה, דרך עליה ברמות קורטיזול, בפגיעה בוויסות רגשי, בריכוז ובתחושת המסוגלות. פעילות גופנית סדירה מסייעת לוויסות ציר זה, ומקדמת שיפור במצב הרוח, בביטחון העצמי ובתפקוד הקוגניטיבי. בהקשר זה, תחושת הריקנות אינה רק חוויה סובייקטיבית, אלא מצב רגשי העלול להשתלב בלולאת משוב ביולוגית -התנהגותית המגבירה פגיעוּת בריאותית לאורך זמן. 

מנקודת מבט טיפולית, ריקנות היא אינדיקטור קליני חשוב למצב פנימי ולרמת תפקוד. חשוב להבחין בין ריקנות כסימפטום לבין ריקנות כתגובה אדפטיבית. במקרים רבים, מדובר במנגנון הסתגלותי שנוצר על רקע עומס רגשי מתמשך, פער בין צרכים פסיכולוגיים בסיסיים כגון שייכות, אוטונומיה ומשמעות, לבין דרישות החיים בפועל. במצבים אלו, הריקנות אינה מהווה כשל נפשי, אלא ביטוי לצמצום חווייתי שנועד לאפשר תפקוד והישרדות לאורך זמן. 

הגישה של פסיכולוגיית הספורט הטיפולית -שיקומית רואה בהתערבות תהליך התמקדות בשיקום היכולת לחוות, לזהות ולווסת רגשות. כלים קוגניטיביים התנהגותיים וגישת ACT מסייעים בזיהוי דפוסי חשיבה מקבעים ובהפחתת הימנעות, תוך עידוד לפעולה מכוונת ערכים ולחשיפה לחוויות רגשיות. גישות פסיכולוגיות אלה מבוססות מיקוד בפעילות ומדגישות את פיתוח היכולת לשאת ולהתמודד עם חוויית תחושת ריקנות מבלי להיאבק בה ישירות כאשר במקביל נבנים חיים בעלי משמעות מחויבות ותפקוד. 

לעבודה הגופנית חווייתית תפקיד משלים ומהותי בתהליך הטיפולי שיקומי, במיוחד במצבים המאופיינים בתחושת ריקנות, קהות או ניתוק. פעילות גופנית מכוונת אינה נתפסת רק כאמצעי לשיפור כושר או הפחתת מתח, אלא ככלי טיפולי לחידוש הקשר בין גוף, רגש ותודעה. באמצעות תנועה מודעת, נשימה ועבודה סומטית, מתאפשר עיגון תחושת הנוכחות והחזרת תחושת החיות הבסיסית, גם כאשר החוויה הרגשית מצומצמת או שטוחה. 

תנועה עדינה, חזרתית ומותאמת אישית מסייעת בוויסות מערכת העצבים ובהפחתת מצבי קיפאון או עוררות יתר. התמקדות בתחושות גופניות בזמן אמת מאפשרת הרחבת טווח החוויה (window of tolerance) וחיזוק היכולת לשהות במגע עם תחושה מבלי להימנע ממנה. במובן זה, הגוף מהווה שער טיפולי שאינו תלוי בנגישות מילולית או בעיבוד קוגניטיבי, ומאפשר חוויה מתקנת של שליטה, רציפות והמשכיות. 

בהקשר השיקומי, הפעילות הגופנית משולבת כחלק מבניית שגרה מיטיבה ויציבה, המקדמת תחושת מסוגלות, מחויבות והתמדה. הדגש אינו על הישגיות, אלא על עקביות, התאמה והקשבה, תוך הצבת מטרות הדרגתיות בעלות ערך אישי. בנוסף, לפעילות גופנית בקונטקסט קבוצתי או מונחה תרומה משמעותית לחידוש תחושת השייכות, לחיזוק קשרים בינאישיים תומכים ולהפחתת תחושת הבידוד המלווה לעיתים ריקנות מתמשכת. 

כך, העבודה הגופנית חווייתית מהווה רכיב אינטגרטיבי בתהליך הטיפולי שיקומי, התומך בהשבת תחושת המשמעות ובהנעת תהליכי שינוי גם כאשר המישור הרגשי והקוגניטיבי מצויים בצמצום. 

לסיכום, תחושת ריקנות אינה כשל נפשי אלא מצב הסתגלותי המתבטא בצמצום חווייתי הפוגע בהנעה, בזהות ובתחושת המסוגלות. כאשר היא נשארת ללא מענה, הריקנות עשויה להתלוות לעומס אלוסטטי מוגבר ולדיסרגולציה של מערכות פיזיולוגיות מרכזיות, ביניהן ציר ה‑HPA, המערכת האוטונומית ומנגנונים דלקתיים נקשרו בספרות למחסור ברווחה נפשית ולעלייה בסיכון לתחלואה גופנית ונפשית כרונית. מנקודת מבט של פסיכולוגיית ספורט ושיקום, פעילות גופנית מובנית, מותאמת ומונחית מהווה רכיב טיפולי מרכזי, המאפשר חידוש הדרגתי של הקשר בין גוף, רגש ותודעה, גם במצבי קהות או ירידה במצב רוח. לצד CBT וACT, תנועה עקבית ומכוונת ערכים משמשת כאמצעי לוויסות רגשי, שיפור תפקוד קוגניטיבי והפחתת עומס סטרס מצטבר, תוך חיזוק תחושת מסוגלות וביטחון עצמי. מעבר להשבת תפקוד, פעילות גופנית משולבת טיפול יוצרת תנאים לצמיחה פסיכולוגית (growth), לחיזוק זהות פעילה ולפיתוח תחושת משמעות ומעורבות מחודשת. בכך, תחושת הריקנות עשויה להפוך מנקודת סיכון למנוף טיפולי, התומך בהתחדשות, בהתרחבות ובהתפתחות אישית במסגרת תהליכי שיקום ושיפור ביצועים. 

דפנה סלוצקאי M.A., פסיכולוגית בתחום הספורט העוסקת בשילוב תהליכים פיזיולוגים ורגשיים בשיקום וחזרה לתפקוד ופעילות.