תסכול אופטימלי בספורט הישגי/ תמיר בר

הקדמה

המושג "תסכול אופטימלי" (Optimal Frustration) נטבע ע"י היינץ קוהוט, מייסד גישת פסיכולוגיית העצמי, ומתייחס לחשיבותם של אכזבות וכישלונות נסבלים בתהליך ההתפתחות הנפשית. קוהוט הציע, שבמינונים מיטביים – כלומר, לא מועטים מדי אך גם לא מעבר לכוחותיו של האינדיבידואל – חוויות של תסכול עשויות לעודד צמיחה פסיכולוגית ולתרום לגיבוש "עצמי" בריא ומגובש (Kohut, 1971; MacIsaac, 2013).

סקירה זו, בוחנת את הגדרת המושג בתיאוריה המקורית של קוהוט ובמחקרי המשך, ומתארת כיצד ניתן להבין וליישם אותו בהקשרים של ספורט הישגי. הסקירה מבוססת על מקורות אקדמיים עדכניים ומשלבת גם היבטים מעשיים הרלוונטיים לפסיכולוגים בתחום הספורט , מאמנים והורים.

תסכול אופטימלי בפסיכולוגיית העצמי

פסיכולוגיית העצמי שמה במרכז את צרכיו ההתפתחותיים של הילד לקשר אמפתי עם דמויות משמעותיות (שאותן כינה "אובייקטי־עצמי"). בהקשר זה, תסכול אופטימלי מוגדר כאי-סיפוק מידתי ונסבל של צרכים התפתחותיים – מצב שבו הדמות המטפלת אינה נענית לכל צורך מיד, באופן שמאתגר את הילד בצורה מותאמת לגילו וליכולתו (Kohut, 1971, 1977).

כאשר ההורה או המטפל אינם זמינים לספק מענה מושלם, אך עושים זאת במינון תואם, הילד לומד בהדרגה להרגיע ולנחם את עצמו. תהליך זה, המכונה הפנמה משנה ,(Transmuting Internalization) מאפשר לילד להפנים תפקודים של ויסות ועידוד שמקורם במטפל- ולבסוף להפעילם מתוך העצמי .(Kohut, 1977) במילים אחרות, כאשר האם או המטפל אינם זמינים לספק מענה מושלם בכל רגע, אך באופן שאינו חורג מיכולת ההתמודדות של הילד – הילד לומד בהדרגה להרגיע ולנחם את עצמו, ובכך נבנים מנגנוני התמודדות עצמאיים.

קוהוט הדגים זאת בתיאור של בקשר בין תינוק למוצץ - תינוק שרגיל להירדם עם מוצץ יחווה תסכול כשלפתע המוצץ אינו זמין; אך אם הדמות המטפלת, בתזמון נכון תאפשר לו לחוות את הקושי הזה ותתמוך בו באופן מתון, התינוק ירכוש בהדרגה את היכולת להירדם ללא המוצץ – זוהי למידה של מיומנות התמודדות חדשה באמצעות תסכול אופטימלי בו התינוק לומד להירדם בלי המוצץ תוך תמיכה מתונה מצד ההורה. כאשר הילד חווה תסכול כזה, קל, בר-השגה, אך משמעותי – מתאפשרת למידה של כישורי התמודדות  .(MacIsaac, 2013)

כמו כן, קוהוט סבר שמושג זה אינו מוגבל לילדות בלבד, אלא בא לידי ביטוי גם בטיפול פסיכולוגי. הוא גרס שעל המטפל להתנהל בהתאם לעיקרון התסכול האופטימלי – לא לספק למטופל סיפוק מידי של כל צרכיו הרגשיים, אלא להגיב באמפתיה תוך שמירה על פערים מסוימים שמעודדים את המטופל לפתח כוחות פנימיים. במילים של קוהוט, המטפל המיומן "ינהל את האנליזה על פי עיקרון התסכול האופטימלי", כך שהמטופל יעבור חוויות מתסכלות קלות במסגרת בטוחה, ויפנים דרכן את היכולת להרגיע את עצמו ולשאת תסכול. עם זאת, חשוב להדגיש שהדבר דורש איזון עדין: תסכול מועט מדי (סיפוק יתר) עלול למנוע למידה והתפתחות, בעוד שתסכול מופרז או טראומטי עלול לפגוע בתחושת הביטחון של המטופל ובמבנה העצמי המתפתח. לכן, מודגש המונח "אופטימלי" – תסכול במידה הנכונה, בעיתוי הנכון, ובהקשר אמפתי ותומך.

פיתוחים מאוחרים וביקורת

מאז עבודתו של קוהוט בשנות ה-70, המושג "תסכול האופטימלי" זכה להתייחסות רבה, עדכונים ואף לביקורת בספרות המדעית בה חוקרים הרחיבו את מושג. למשל, הווארד בקאל (1985), הציע את עיקרון "ההיענות האופטימלית" (Optimal Responsiveness), המדגיש את הצורך בגמישות מצד המטפל והתאמה עקבית לצרכים משתנים. לעיתים נדרש תסכול קל, ולעיתים דווקא סיפוק אמפתי מלא – בהתאם למה שמקדם את המטופל באותו רגע. טרמן (1998) טען, שהחלמה נפשית אינה תלויה רק בתסכול, אלא בתגובה מדויקת ומשתנה של המטפל. כמו כן, מחקרים עדכניים בתחום תומכים בגישה דינמית. למשל, ממצאים אמפיריים מראים כי הורות אמפתית, בשילוב עם אכזבות נסבלות, תורמת להתפתחות של עצמי בריא ומאוזן  .(Trumpeter et al., 2008)דיון זה, מעיד שהמושג "תסכול אופטימלי" נותר נושא חי בפסיכולוגיה, תוך ניסיון למצוא את האיזון הראוי בין אמפתיה ותמיכה לבין אתגר ותסכול בתהליך הטיפולי וההתפתחותי.

מאמן תומך בספורטאי מתוסכל

יישום המושג בספורט הישגי

העיקרון של תסכול אופטימלי טומן בחובו תובנות חשובות הניתנות להשלכה גם אל עולמות הספורט והביצוע. ספורטאים, מתמודדים באופן קבוע בפני אתגרים, כישלונות ואכזבות – חוויות שעלולות להוביל לתסכול. השאלה המרכזית היא כיצד ניתן למסגר ולווסת את החוויות הללו באופן אופטימלי, כך שיתרמו להתפתחות מנטלית ורגשית של הספורטאי במקום לפגוע בו.

בקרב ספורטאים, תסכול אופטימלי מתבטא באתגרים ברי-השגה, בכישלונות זמניים הנתפסים כהזדמנות לצמיחה ולמידה, ובמטרות שמצריכות מאמץ מתמשך. בדומה לילד הלומד להרגיע עצמו דרך אכזבות נסבלות, גם ספורטאי לומד לצמוח דרך כישלונות ואתגרים. "חשיבה מצמיחה" (Growth mindset) מדגישה שכישלון המפורש כפידבק ולא כהוכחה לחוסר כישרון – מגביר את המוטיבציה הפנימית (Dweck, 2007). בהתאם לכך, נצפה שהתמדה (Grit) לאורך זמן אצל ספורטאים ותלמידים תלויה ביכולת לשאת תסכול ולהתמודד גם לאחר כישלון (Duckworth et al. 2007). לכן, תסכול אופטימלי בספורט הוא מצב שבו רמת האתגר גבוהה מספיק כדי לאתגר את הספורטאי אך לא גבוהה עד כדי שיתפרש כחוסר-אונים מוחלט. רמה כזו, מטפחת מוטיבציה פנימית – הספורטאי חש שהמטרה דורשת מאמץ, אך גם ניתנת להשגה עם התמדה ושיפור מיומנויות.

המאמן כאובייקט-עצמי תומך

מערכת היחסים בין המאמן לספורטאי דומה לעיתים לקשר בין מטפל-מטופל והורה-ילד. המאמן, בהיבט חברתי-רגשי המאמן משמש לעיתים כאובייקט-עצמי: כמקור לאישור ,(Mirroring) כחיקוי אידיאלי (Idealized figure)  וכשותף רגשי שווה ערך .(Twinship) במסגרת תפקידים שכזו, מאמן רגיש יידע לאזן בהצבת רף ביצוע גבוה אך בר-השגה, יעודד מאמץ והשקעה תוך הכרה בקשיים, וימנע מלהעניק פידבק מיידי על כל טעות או כישלון – ובכך יאפשר תסכול אופטימלי .(Rivas & Albertos, 2023) גישה זו, מזכירה את האימא ה"מספיק טובה", אשר אינה מונעת כל תסכול מהתינוק אלא מתאימה את רמת התסכול ליכולת ההכלה שלו, ובכך מאפשרת גדילה. לכן, מאמן תומך יאפשר לספורטאי לעבד תסכולים במסגרת בטוחה, ויעודד את הפנמת היכולת להתמודד איתם.

לעומת זאת, סביבה אימונית קרה, פוגענית או ביקורתית מדי עלולה לפגוע בביטחון העצמי ובמוטיבציה של הספורטאי .(Trumpeter et al., 2008) חוסר סיפוק צרכים בסיסיים במסגרת אימון כמו, חוסר מתן אוטונומיה לספורטאי, או יחס לא מכבד מצדו של המאמן נקשרות לפי תיאוריית ההכוונה העצמית (Self-Determination Theory) לתוצאות נפשיות שליליות. כלומר, כאשר צרכים פסיכולוגיים בסיסיים של הספורטאי (תחושת מסוגלות, אוטונומיה ושייכות) מתוסכלים באופן מתמשך, המוטיבציה והרווחה הנפשית של הספורטאי נפגעת. לשם כך, יישום התסכול האופטימלי מחייב הקפדה שהתסכול יישאר בתוך טווח נסבל ובונה. המאמן צריך לוודא שהאתגר נתפס כבר-השגה ושהספורטאי ירגיש נתמך במסגרת התהליך. תמיכה אמפתית זו יכולה להיעשות באמצעות שיחה פתוחה על כישלונות, עזרה בהפקת לקחים, והדגשת האמון ביכולתו של הספורטאי להשתפר. באופן כזה, הספורטאי עשוי להפנים את גישת המאמן – בדיוק כפי שבטיפול המטופל מפנים את תפקיד המטפל. הספורטאי ילמד לדבר אל עצמו באופן חיובי כפי שהמאמן מדבר אליו: בעידוד אך גם בדרישה למאמץ, בביקורת בונה ולא בהשפלה. זהו למעשה תהליך של הפנמה משנה בהקשר ביצועי, בו עצמאות מנטלית וכישורי התמודדות מתגבשים אצל הספורטאי לאורך זמן בעזרת מינון נכון של אתגרים.

יישום מעשי לבניית תסכול אופטימלי

פסיכולוגים, מאמנים והורים יכולים לאמץ מספר אסטרטגיות יישומיות המבוססות על העיקרון של תסכול אופטימלי:

1. הצבת מטרות יעדים בהדרגה: יש להציב מטרות אימון ומשחק שהן מעבר מעט לרמת הביצוע הנוכחית, אך בהישג יד עם עבודה קשה. יעד ביצועי שהוא "גבוה אך מציאותי" יהווה אתגר המצריך שיפור (מה שמייצר תסכול אם לא מושג מיידית) ועם זאת ימנע תחושת חוסר-אונים מוחלטת. גישה זו, משתקפת גם ברעיון ה"אופטימלי" בתאוריית זרימה ,(Flow) לפיה הביצוע המרבי וההנאה מתרחשים כאשר רמת הקושי מאוזנת לרמת המיומנות – לא קלה מדי (שעמום) ולא קשה מדי (חרדה). בהתאם, אימון טוב יציב את הספורטאי באזור האתגר המיטבי שלו, שבו הוא מתמודד ומתוסכל במידה אך גם חווה התקדמות וסיפוק (Csikzentmihaly, 1990).

   
   

2. עידוד פרשנות חיובית של כישלון: כדי שהתסכול יהיה "אופטימלי" בערכו, יש לעזור לספורטאים למסגר כישלונות כמידע וכהזדמנות. מאמן או פסיכולוג יוכלו ללמד את הספורטאי לשאול את עצמו לאחר הפסד או ביצוע לקוי: "מה אוכל ללמוד מזה? מה אעשה אחרת בפעם הבאה?" – במקום לראות בכך כישלון ערכי שלו כאדם. מחקרים מראים שמתבגרים ומבוגרים המפתחים עמידות(Resilience)  רואים באתגרים יומיומיים הזדמנויות לצמיחה, בתנאי שיש להם מערך תמיכה ותיווך מתאים. לכן, חלק מהפרקטיקה הוא ליצור שיח פתוח על תסכול ואכזבה: הפסיכולוג יכול לערוך עם הספורטאי עיבוד רגשי לאחר הפסד במשחק או תחרות לא מוצלחת, לזהות את הרגשות הקשים ולאשר אותם (אמפתיה), אך גם להדגיש את הכוח שביכולת להתמודד איתם ולהמשיך הלאה.

   
   

3. מניעת הגנת-יתר והתערבות מסכלת: לעיתים קרובות, מתוך רצון להגן על ספורטאים צעירים מלחוות אכזבה, הורים ומאמנים עשויים להימנע מלהעמיד אותם במצבי משחק או תחרות קשים או לטשטש עבורם את העובדה שהפסידו. אבל, גישה זו עלולה לקבע אצל הספורטאי תלות באחרים וחוסר יכולת להתמודד עם כישלון כשהוא קורה לבסוף. לכן, רצוי לאפשר מרחב בקרה לכישלון. למשל, לתת לשחקן מחליף צעיר להשתתף במשחק נגד יריבה חזקה, בידיעה שהקבוצה עשויה להפסיד – ולנצל זאת כחוויית למידה. כמובן, אין הכוונה לחשוף את הספורטאי הצעיר לסיטואציה מכרעת ללא הכנה, אלא לבחור בזמנים נכונים שבהם ההשלכות אינן הרסניות לקריירה או לביטחון. תסכול אופטימלי בהקשר זה פירושו שהספורטאי יחוש את כאב האכזבה או ההפסד, אך במסגרת תומכת המלווה אותו ומשקפת לו שערכו לא נפגע וכי כישלון הוא חלק טבעי מהמסע להצלחה.

4. 
   

סיכום

תסכול אופטימלי הוא מושג פסיכולוגי שנולד בחדר הטיפול ובתיאוריה ההתפתחותית, אך כוחו יפה גם בזירות הספורט והביצוע. במקורו אצל קוהוט, המונח תיאר את המינון ההכרחי של אכזבות נסבלות שבאמצעותו האדם בונה בתוכו חוסן נפשי ויכולת סיפוק עצמי של צרכיו הרגשיים. סקירה זו, הראתה כי מאז הגדרתו הראשונית, המושג עבר הבהרות וחידודים: חוקרים הדגישו את חשיבות ההקשר האמפתי שבו מתרחש התסכול, והצביעו על הצורך בהתאמה אישית – מה שיאפשר לתסכול למלא תפקיד מצמיח ולא פוגע.

בהקשר של ספורט הישגי, עקרון זה מציע מסגרת להבנת התמודדותם של ספורטאים עם לחצים וכישלונות. אימוץ מושג התסכול האופטימלי ע"י מאמנים ופסיכולוגים פירושו טיפוח סביבה מאתגרת אך תומכת: סביבה שבה הספורטאי נדרש להתאמץ מעבר לאזור הנוחות שלו, אך יודע שאם נכשל – לא יינטש רגשית. בתוך מתח עדין זה, מתאפשרת גדילה מנטלית: ספורטאים מפתחים ביטחון עצמי המבוסס לא רק על הצלחות, אלא גם על הידיעה שיש ביכולתם להתמודד עם כישלונות, ללמוד מהם ולהשתפר. בעידן שבו לעיתים יש נטייה להגן על ספורטאים צעירים מכל קושי, המושג "תסכול אופטימלי" מזכיר לנו את הערך שבהתמודדות עם אתגרים: כאשר התסכול מדויק במינונו, הוא אינו אויב ההצלחה, אלא תנאי מקדים לצמיחה, לבניית חוסן נפשי ולהגעה לביצועים מיטביים לאורך זמן.

מקורות

Bacal, H. A. (1985). Optimal responsiveness and the therapeutic process. In A. Goldberg (Ed.), Progress in Self Psychology (Vol. 1, pp. 202–227). Guilford Press.

Csikszentmihalyi, M., & Csikzentmihaly, M. (1990). Flow: The psychology of optimal experience (Vol. 1990, p. 1). New York: Harper & Row.‏

Duckworth, A. L., Peterson, C., Matthews, M. D., & Kelly, D. R. (2007). Grit: perseverance and passion for long-term goals. Journal of personality and social psychology, 92(6), 1087.‏

Dweck, C. S. (2007). The perils and promises of praise (Vol. 65, No. 2, pp. 34-39). Ascd.‏

Gehrie, J. L. (2009). The current crisis in psychoanalysis. Journal of the American Psychoanalytic Association, 57(2), 361–376.

Kohut, H. (1971). Introspektion, Empathie und Psychoanalyse. Psyche, 25(11), 831-855.‏

Kohut, H. (1977). The restoration of the self. International Universities.‏

MacIsaac, D. S. (2013). Optimal frustration: An endangered concept. In Progress in Self Psychology, V. 12 (pp. 3-16). Routledge.‏ 

Rivas, S., & Albertos, A. (2023). Potential connection between positive frustration in family leisure time and the promotion of adolescent autonomy. Frontiers in Psychology, 14, 1258748.‏

Trumpeter, N. N., Watson, P. J., O'Leary, B. J., & Weathington, B. L. (2008). Self-functioning and perceived parenting: Relations of parental empathy and love inconsistency with narcissism, depression, and self-esteem. The Journal of genetic psychology, 169(1), 51-71.‏

Terman, D. M. (1998). Optimal responsiveness and a new view of structuralization. Optimal responsiveness: How therapists heal their patients, 59-74.‏